היא הרגישה איך היא שוקעת
עוד ועוד
נמשכת מטה
בהתחלה נלחמה, ניסתה להאחז בכל מה שיכלה
רק כדי לא ליפול עמוק יותר
היא נאחזה בענפים,
בזיזים בולטים,
נאחזה אפילו בקוצים דוקרים
אבל הנפילה מטה היתה חזקה
חזקה ממנה.
היא הרגישה איך גופה נשרט ונחבל
חבטה אחר חבטה,
נשימתה הפכה מהירה
כאילו ניסו ריאותיה לגמוע
כמה חמצן שרק יכלו
רגע לפני שגופה פגע בתחתית,
שאפה מלוא הריאות
וצעקה.
היא צעקה בשארית כוחותיה.
זו היתה הקריאה לעזרה שלה
זו היתה הקריאה שלה
להצלה.
באותו רגע בדיוק,
הרגישה כי גופה נמשך מעלה באחת
והיא נחתה על קרקע יציבה.
ליבה חזר לפעום את פעימותיו הסדירות,
נשימתה חזרה לקצב בריא.
היא היתה מוגנת.
______________________________
______________________________
הקטע הזה הוא הקטע האחרון מתוך “סיפורי פנימהות”.
כתבתי אותו כשהרגשתי את הנפילה שלי עצמי.
כתבתי אותו כשהרגשתי את הנפילה שלי עצמי.
זו לא היתה נפילה פיזית,
אבל הזעזוע כן טילטל את ליבי, והרגשתי שאני נופלת,
מנסה להיאחז בדפוסים, בקולות, בניחומים שונים
שישאירו אותי יציבה.
עדיין לא ביקשתי עזרה..
מאחלת לי ולנו, להיות יכולות לבקש עזרה פשוטה,
שתצא מהלב ותגיע אל לב.
