בתוך המרוץ היומיומי שבהם אנחנו נדרשות לתמרן בין אינספור תפקידים, קל מאוד לאבד את הקשר עם המרכז שלנו.
רבות מאיתנו מרגישות שהן פועלות מתוך דריכות תמידית, מגיבות למציאות מתוך הרגלים ישנים ואוטומטים שאינם משרתים אותן עוד.
אנחנו חוות כעס, תסכול או הצפה, ומרגישות שהרגשות הללו מגדירים אותנו או מנהלים אותנו.
שיטת פנימהות נולדה מתוך ההבנה שהחיבור שלנו עם הסובבים אותנו – הילדים, בן הזוג, החברות או המטופלות, מתחיל ותלוי במידת הקרבה שלנו אל עצמנו.
כשאני לומדת להתקרב אליי, להכיר את הרבדים העמוקים שלי ולהיות בנוכחות קשובה מול עולמי הפנימי,
אני יכולה להעניק נוכחות כזו גם לאחרים.
זהו תהליך של התפתחות בשלושה שלבים: התבוננות, השהיה והטמעה.
השלב הראשון: התבוננות – לעלות קומה מעל המציאות
הצעד הראשון בשיטת פנימהות הוא היכולת לעצור ולהתבונן.
לעיתים קרובות אנחנו מזוהות לחלוטין עם מה שאנחנו מרגישות.
כשאנחנו כועסות, אנחנו הופכות להיות "זאת שתמיד כועסת". כשאנחנו חוששות, אנחנו הופכות להיות "הפחדנית".
בשלב ההתבוננות אנחנו לומדות לעלות קומה נוספת מעל המציאות המיידית.
אנחנו מסתכלות על מה שקורה בתוכנו מתוך מרחק מסוים, כמעט כמו צופה חיצונית ומטיבה.
בנקודה הזו מתרחשת הפרדה קריטית: אני מבינה שאני זה לא הכעס שלי.
הכעס הוא חלק ממני כרגע, הוא גל שחולף דרכי, אבל הוא לא מגדיר את מי שאני.
עצם היכולת לראות את הרגש מבלי להיבלע בתוכו מאפשרת לנו להכיר בזמניות שלו.
הכל זמני, הכל בתנועה, וכשאני מתבוננת בזה אני מפסיקה להילחם ברגש ומתחילה פשוט להכיר בקיומו.
הראייה הזו היא שפותחת את השער לקרבה אמיתית.
השלב השני: השהיה – המרחב שבין הגירוי לתגובה
הקסם האמיתי של השיטה מתרחש בשלב ההשהיה.
רובנו חיות בתוך מעגלים של תגובתיות. משהו קורה בחוץ, ואנחנו מגיבות אליו באופן אוטומטי.
הילד צועק ואנחנו כועסות, המציאות לוחצת ואנחנו נסגרות.
ההשהיה בשיטת פנימהות היא ההסכמה לחכות רגע. לא להגיב מהמקום הישן והמוכר, אלא ליצור שהייה בתוך הרגש.
המרחב הזה של ה"לחכות רגע" הוא המקום שבו האוטומטים נחלשים.
בתוך השקט של ההשהיה, מגיעה הבנה חדשה. זו לא הבנה שבאה מהראש או מניתוח לוגי,
אלא הבנה עמוקה שמגיעה מהלב.
כשאני משתהה, אני נותנת לעצמי את הזמן הדרוש כדי שפעולה אחרת תוכל לנבוע ממני.
זו פעולה שמגיעה מתוך חיבור ונוכחות, ולא מתוך מגננה.
השלב הזה הוא שמייצר את השינוי העמוק במערכות היחסים שלנו, כי הוא מאפשר לנו לפגוש את הזולת ובעיקר את עצמינו, ממקום נקי ופנוי יותר.
השלב השלישי: הטמעה – רגעים קטנים של חיבור בתוך החיים
מתוך ההתבוננות וההשהיה, מגיע שלב ההטמעה.
זהו לא שלב סופי אלא תנועה מתמשכת שנטמעת בתוך השגרה שלנו.
הטמעה בשיטת פנימהות היא היכולת לייצר עוד ועוד רגעים של חיבור ללב בתוך שטף החיים.
ככל שאנחנו מתרגלות את ההתבוננות במה שקורה לי ואת ההשהיה לפני התגובה, התובנות הללו הופכות לחלק מהווייתנו.
אנחנו מגלות שאנחנו מצליחות להישאר קרובות לעצמנו גם בתוך סיטואציות מורכבות.
הקרבה הזו לעצמנו מקרינה באופן טבעי על כל מערכות היחסים שלנו.
כשאני מחוברת ללב שלי, אני מסוגלת לראות את הלב של האדם שמולי.
ההטמעה היא היכולת להפוך את השיטה מתיאוריה לחוויה חיה. אלו הם הרגעים שבהם אנחנו בוחרות בחיבור במקום בניתוק,
ברכות במקום בנוקשות, ובנוכחות במקום באוטומט.
למען הסר ספק – אין יעד אליו מגיעות בסוף הדרך. אין סיום לתהליך. זוהי עבודת חיים.
אך ככל שאנו מאמנות את השריר הזה, נקודות החיבור יתרבו ויתארכו ומתוך כך – איכות החיים שלנו תעלה.
לחיות את פנימהות
שיטת פנימהות היא הזמנה לכל אישה שרוצה לחיות חיים מלאים וקרובים יותר.
היא מזכירה לנו שהדרך אל האחר עוברת דרך עצמנו.
כשאנחנו מסכימות להתבונן, להשתהות ולהטמיע, אנחנו בוראות מציאות חדשה שבה הלב הוא המצפן,
והחיבור הפנימי הוא העוגן שמאפשר לנו להיות קרובות באמת ללב שלנו, לעצמינו.
וזו הקירבה החשובה מכולן.
