עֵינַי מְלֵאוֹת אַהֲבָה. מִסְתַּכְּלוֹת עַל כְּחוֹל הַיָּם , עַל צִבְעוֹנִיּוֹת הַפְּרָחִים, עַל גווניי חוּם אֵינְסוֹפִיִּים, עַל יְרֻקִּים אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם וְהַלֵּב נִמְלָא אַהֲבָה. מִסְתַּכְּלוֹת עַל הַיֶּלֶד הַשּׁוֹפֵעַ צוּף מָתוֹק וְטָהוֹר, הַיַּלְדָּה הַצּוֹחֶקֶת עִם כָּל גּוּפָהּ הָרַךְ, עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלָּהּ בְּחֵן וּבִתְמִימוּת, וְהַלֵּב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו בִּתְחוּשַׁת אַהֲבָה חֲמִימָה. עֵינַי מְחַפְּשׂוֹת אַהֲבָה.

היא הרגישה איך היא שוקעת עוד ועוד נמשכת מטה בהתחלה נלחמה, ניסתה להאחז בכל מה שיכלה רק כדי לא ליפול עמוק יותר היא נאחזה בענפים, בזיזים בולטים, נאחזה אפילו בקוצים דוקרים אבל הנפילה מטה היתה חזקה חזקה ממנה. היא הרגישה איך גופה נשרט ונחבל חבטה אחר חבטה, נשימתה הפכה מהירה

פערים. יש בי פערים עצומים בין החוויה שלי את הדברים לבין המציאות המתקיימת, בין מה שרוצה ומצפה שיקרה לבין מה שבאמת קורה, בין התחושות שמקבלת בחוץ לבין מה שמקבלת מבפנים, בין מה שמתחולל מחוצה לי לבין מה שקורה בתוכי, בין הדמות שאני רואה אותי בעיני רוחי לבין מי שאני רואה

הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה פִּזְּרָה אֶת הָעֲנָנִים הָעוֹלָם נִצְבַּע בִּצְבָעִים צִבְעוֹנִיִּים זוֹהֲרִים חַיִּים. הִיא הִרְגִּישָׁה שֶׁהִיא חַיָּה אִתָּם. לִבָּה קִפֵּץ גּוּפָהּ רָקַד שִׂמְּחָה פָּשְׁטָה בְּתוֹכָהּ. מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם שׁוּב תִּתְעוֹרֵר לְתוֹךְ עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד שֶׁיִּצְבַּע אֶת עוֹלָמָהּ בַּאֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים שֶׁיִּגְרֹם לְלִבָּה להיסגר וּלְגוּפָהּ לְהִתְכַּנֵּס וִימַלֵּא עֶצֶב בְּתוֹכָהּ. וְהִיא, מִטַּלְטֶלֶת בֵּין הַשִּׂמְחָה לְעַצֵּב,

מְלַקֶּטֶת חֶלְקִיקִים שֶׁל טוֹב, רִגְעֵי אוֹר, קְטַנִּים, שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת לִבִּי הֶחָשׁוּךְ. צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלִּי, חִבּוּק מֵהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי, מַבָּט אוֹהֵב מֵאֲהוּבִי, נוֹף יָרֹק, חוּם אוֹ כָּחֹל מְמַלְּאִים אוֹתִי בְּאֲוִיר, הָאֲוִיר מַכְנִיס אוֹר שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת לִבִּי בִּצְבָעִים שְׂמֵחִים צְבָעִים מוּאָרִים הַצְּבָעִים נִשְׁאָרִים מַבְרִיקִים לִזְמַן לֹא מְמֻשָּׁךְ, אַט אַט דּוֹהִים הַצְּבָעִים

מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל גּוּפִי מְנַקִּים תְּחוּשׁוֹת רָעוֹת, מְנַקִּים פְּחָדִים, מְנַקִּים תְּעוּקַת לִבִּי.   מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל רֹאשִׁי מְנַקִּים מַחֲשָׁבוֹת שְׁלִילִיּוֹת, מַחֲשָׁבוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת, מְנַקִּים זִכְרוֹנוֹת קָשִׁים, מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל פְּנֵי שׁוֹטְפִים בִּי דְּמָעוֹת, מַחֲלִיקִים בִּי קִמְטֵי צַעַר, מְנַגְּנִים מַנְגִּינוֹת בַּאֲזֵנַי   מַיִם חַמִּים שׁוֹטְפִים אוֹתִי מֵרֹאשׁ לְכַף מְחַבְּרִים

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹלֶה עַל גְּדוֹתַי, הָרֹאשׁ עָמוֹס, הַלֵּב מְחַשֵּׁב לְהִתְפַּקֵּעַ, הַבֶּטֶן כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל עוֹד, וְאָז שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל מִתְפּוֹצֵץ, אֲנִי הוֹפֶכֶת חֲלוּלָה. כְּאִלּוּ כָּל הַחֹמֶר שֶׁהוּא אֲנִי כָּל הַמַּסָּה הַכְּבֵדָה, הַצְּפוּפָה, הַמּוּצָקָה, הוֹפֶכֶת בְּרֶגַע לְגַרְגִּירֵי חוֹל דַּק דַּק שֶׁנִּתָּקִים זֶה מִזֶּה, וְעָפִים בְּרוּחַ הָרַגְלִים מִתְעוֹפְפוֹת, הָאַגָּן מִתְעוֹפֵף, הַיָּדַיִם,

אֲנִי נוֹתֶנֶת לָהּ יָד. וְלֹא עוֹזֶבֶת. כָּל הַדֶּרֶךְ. יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהַיָּדַיִם כִּמְעַט וּמִשְׁתַּחְרְרוֹת אֲבָל אָז אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֲחִיזָתִי וַאֲנַחְנוּ יָד בְּיָד. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַדֶּרֶךְ הוֹפֶכֶת צָרָה וְזֶה מַרְגִּישׁ הֲכִי נָכוֹן לַעֲזֹב לָהּ אֶת הַיָּד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קַל יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ יוֹתֵר אֲבָל אָז אֲנִי מִתְקַדֶּמֶת וְהִיא נִשְׁאֶרֶת הַרְחֵק בְּמִין

הִיא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, סוֹגֶרֶת אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים, סוֹגֶרֶת אֶת הַוִּילוֹנוֹת, וְטוֹרֶקֶת אֶת הַדֶּלֶת. עַכְשָׁו הַחֶדֶר חָשׁוּךְ לַחֲלוּטִין. הַחֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר מִתְמַזֵּג בְּקַלּוּת עִם הַחֹשֶׁךְ אשר בְּלִבָּהּ. אֵין פַּעַר בֵּין הַפְּנִים לְחוּץ. הִיא שׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן, אֵיבָרֶיהָ פְּרוּסִים עַל הַמִּטָּה, נוֹתֶנֶת לַחֹשֶׁךְ לְמַלֵּא אֶת לִבָּה וְלִגְלֹשׁ אַט אַט לִשְׁאָר אֵיבְרֵי

אַתְּ מַקְטִינָה עַצְמְךָ, מִתְכַּוֶּצֶת כְּדֵי לֹא לִתְפֹּס הַרְבֵּה מָקוֹם. מִתְקַפֶּלֶת לִכְדֵי כַּדּוּר קָטָן כְּמוֹ קִפּוֹד מְפֻחָד. קוֹצַיִךְ מֻפְנִים פְּנִימָה אֵלֶיךָ דּוֹקְרִים בָּךְ מְרַמְּזִים שֶׁהַמָּקוֹם קָטָן וְצָפוּף. הַזְּמַן הִגִּיעַ. זְמַן הִתְרַחֲבוּת. אַט אַט, פּוֹרֶסֶת יָדַיִךְ מוֹתַחַת רַגְלַיִךְ פּוֹקַחַת עֵינֶיךָ. כְּמוֹ אַחֲרֵי שֵׁנָה אֲרֻכָּה גּוּפְךָ נִמְתָּח וְלוֹקֵחַ אֶת כָּל הַמָּקוֹם לוֹ אַתְּ

‘זֶה מַסְפִּיק’. כָּכָה אַתְּ אוֹמֶרֶת. ‘לִי, זֶה מַסְפִּיק’. כָּכָה אַתְּ מַרְגִּישָׁה. לוֹקַחַת לְעַצְמֵךְ בִּמְסוּרָה, נוֹתֶנֶת לַאֲחֵרִים בִּנְדִיבוּת. ‘אֲנִי מַמָּשׁ לֹא צְרִיכָה’ זוֹ הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּךְ   אֲבָל לִיבֵּךְ מַרְגִּישׁ אַחֶרֶת. הִנֵּה הוּא פּוֹעֵם בְּחוֹסֶר נִינּוֹחוֹת מְבַשֵּׂר אֶת שֶׁעוֹמֵד לְהִתְגַּלּוֹת לָךְ זֶה לֹא מַסְפִּיק. זֶה לֹא מְסַפֵּק. אַתְּ צְרִיכָה יוֹתֵר. וְעוֹד. וְעוֹד.