בלוג

פרחי באך לילדים הם שיטה עדינה לאיזון רגשי, שמבוססת על 38 תמציות שהוכנו מפרחי בר, מעצים ומצמחים, וכל אחת מהן מיוחסת למצב רגשי מסוים כמו פחד, קוצר רוח, קושי בהסתגלות לשינוי או חוסר ביטחון. אצל ילדים השיטה משמשת בעיקר בתקופות מעבר ובקשיים יומיומיים, ולא כתחליף לטיפול רפואי או נפשי. הבחירה

מודעות עצמית היא היכולת לזהות בזמן אמת מה אני מרגישה, מה הפעיל אותי ואיזה דפוס חוזר כאן שוב, ולבחור תגובה אחרת מזו שהתרגלתי אליה. היא לא תובנה אחת גדולה שמגיעה בבת אחת, אלא שריר שנבנה מתרגול קטן וקבוע: עצירה יומית קצרה, שאלה אחת מדויקת, ומקום שבו אפשר להסתכל על מה

התפרצויות זעם אצל ילדים הן חלק נורמלי מההתפתחות הרגשית, ולא סימן לכישלון הורי או לחינוך רופף. הן מרוכזות בעיקר בגילאי שנה עד חמש, בתקופה שבה הילד כבר יודע מה הוא רוצה ומה מפריע לו, אבל המערכת שאמורה לווסת את התסכול עדיין בבנייה. התשובה המעשית, בכל הגילאים, מורכבת משלושה חלקים: מבוגר

פרחי באך מציעים דרך עדינה להתבונן ברגשות שחוזרים שוב ושוב ולשאול מה הם מנסים לספר לנו. פחד שמונע צעד קדימה, קושי להיפרד ממה שכבר הסתיים, חוסר ביטחון או תחושת עומס אינם בהכרח בעיות שצריך להעלים מיד. לפעמים הם סימנים לכך שחלק פנימי מבקש הקשבה, הכרה ותנועה חדשה. בקלפי פנימהות של

קלפים טיפוליים יכולים לפתוח דלת למקומות שלא תמיד מצליחים לקבל מילים בשיחה רגילה. דרך איור, מסר ובחירה אינטואיטיבית, הם מזמינים לעצור לרגע, להתבונן במה שעולה ולזהות רגשות, מחשבות ודפוסים שמבקשים תשומת לב. בתהליך רגשי הם עשויים ליצור מרחב נעים ופחות מאיים, לעודד ביטוי אישי ולהציע זווית חדשה על חוויה שמעסיקה

מארז מתנה עם קלפים, ספר ומחברת מעוצבת הוא בחירה שמרגישה אישית, רגישה ומלאת כוונה, במיוחד כשרוצים להעניק למישהי אהובה לא רק מוצר יפה, אלא רגע של עצירה, השראה וחיבור פנימה. במרחב של קלפי פנימהות של סוזי מור, מתנה יכולה להפוך להזמנה עדינה למסע אישי. הקלפים פותחים שיחה עם הרגש, הספר

ספר התפתחות אישית יכול להיות שער עדין למסע פנימי, במיוחד כשהוא משתלב עם קלפים טיפוליים שמזמינים עצירה, התבוננות ושיחה כנה עם מה שמבקש להתגלות בפנים. במרחב של קלפי פנימהות של סוזי מור, תהליך מודעות אינו חייב להתחיל משאלה גדולה או מהחלטה דרמטית. הוא יכול להתחיל מקריאה של סיפור, מבחירה בקלף,

כתיבה אישי הוא תהליך עדין של מפגש עם המחשבות, הרגשות והקולות הפנימיים שמבקשים לקבל מקום על הדף, במיוחד כשמשלבים בו מחברת נעימה, קלפי השראה ומרחב שקט שמאפשר לעצור ולהקשיב פנימה. בעולם של קלפי פנימהות של סוזי מור, הכתיבה אינה צריכה להיות מושלמת, מסודרת או יפה בעיני מישהו אחר. היא יכולה

מתנה עם משמעות היא לא תמיד המתנה הגדולה ביותר, אלא זו שמצליחה לגעת בדיוק במקום הנכון בלב, להזכיר למישהי שהיא נראית, אהובה, מוחזקת או מוזמנת לעצור רגע ולהקשיב לעצמה. גלויה אישית יכולה להפוך למחווה קטנה שיש בה עומק גדול. כמה מילים שנבחרו ברגישות, דימוי שמדבר אל הנפש ומסר שמגיע בזמן

קלפי רגשות לילדים הם דרך פשוטה, רכה ונגישה לעזור לילדים לדבר על מה שהם מרגישים, גם כשהמילים עדיין לא מגיעות בקלות או כשהחוויה הפנימית גדולה מדי בשביל להסביר אותה באופן ישיר. בעולם של ילדים, רגש יכול להופיע דרך ציור, סיפור, דימוי, צבע או בחירה אינטואיטיבית. בדיוק שם הקלפים יכולים לפתוח

קלפים טיפוליים הם דרך עדינה לפתוח שיח רגשי, להקשיב למה שמבקש להתגלות מבפנים ולתת מקום למילים, תחושות ודימויים שלא תמיד קל להגיע אליהם בשיחה רגילה. במרחב של קלפי פנימהות של סוזי מור, הקלפים נוצרו מתוך השראה מעולם פרחי באך, עבודה רגשית, יצירה נשית וחיבור לחכמה פנימית. כל קלף מזמין התבוננות

סדנאות העצמה לנשים הן הזמנה לעצור לרגע בתוך החיים, לנשום עמוק, ולהיכנס אל מרחב שבו מותר להרגיש, לשאול, להקשיב ולגלות מחדש את הכוחות שכבר קיימים בפנים. בקלפי פנימהות סוזי מור, ההעצמה אינה מגיעה מתוך רעש או משפטים גדולים, אלא מתוך מפגש עדין עם הלב, עם הדפוסים שמבקשים ריפוי ועם החכמה

קלפי טיפול הם הזמנה עדינה לעצור רגע, לנשום, ולהקשיב למה שמבקש לעלות מבפנים. במרחב של קלפי פנימהות סוזי מור, הקלפים אינם רק כלי להתבוננות, אלא דרך לפגוש דפוסים רגשיים, מחשבות מעכבות, כאב שזקוק למילים וגם כוחות פנימיים שמחכים להתגלות מחדש. בהשראת פרחי באך, כל קלף נושא תדר רגשי אחר ומאפשר

עֵינַי מְלֵאוֹת אַהֲבָה. מִסְתַּכְּלוֹת עַל כְּחוֹל הַיָּם , עַל צִבְעוֹנִיּוֹת הַפְּרָחִים, עַל גווניי חוּם אֵינְסוֹפִיִּים, עַל יְרֻקִּים אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם וְהַלֵּב נִמְלָא אַהֲבָה. מִסְתַּכְּלוֹת עַל הַיֶּלֶד הַשּׁוֹפֵעַ צוּף מָתוֹק וְטָהוֹר, הַיַּלְדָּה הַצּוֹחֶקֶת עִם כָּל גּוּפָהּ הָרַךְ, עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלָּהּ בְּחֵן וּבִתְמִימוּת, וְהַלֵּב עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו בִּתְחוּשַׁת אַהֲבָה חֲמִימָה. עֵינַי מְחַפְּשׂוֹת אַהֲבָה.

היא הרגישה איך היא שוקעת עוד ועוד נמשכת מטה בהתחלה נלחמה, ניסתה להאחז בכל מה שיכלה רק כדי לא ליפול עמוק יותר היא נאחזה בענפים, בזיזים בולטים, נאחזה אפילו בקוצים דוקרים אבל הנפילה מטה היתה חזקה חזקה ממנה. היא הרגישה איך גופה נשרט ונחבל חבטה אחר חבטה, נשימתה הפכה מהירה

פערים. יש בי פערים עצומים בין החוויה שלי את הדברים לבין המציאות המתקיימת, בין מה שרוצה ומצפה שיקרה לבין מה שבאמת קורה, בין התחושות שמקבלת בחוץ לבין מה שמקבלת מבפנים, בין מה שמתחולל מחוצה לי לבין מה שקורה בתוכי, בין הדמות שאני רואה אותי בעיני רוחי לבין מי שאני רואה

הַשֶּׁמֶשׁ יָצְאָה פִּזְּרָה אֶת הָעֲנָנִים הָעוֹלָם נִצְבַּע בִּצְבָעִים צִבְעוֹנִיִּים זוֹהֲרִים חַיִּים. הִיא הִרְגִּישָׁה שֶׁהִיא חַיָּה אִתָּם. לִבָּה קִפֵּץ גּוּפָהּ רָקַד שִׂמְּחָה פָּשְׁטָה בְּתוֹכָהּ. מָחָר אוֹ מָחֳרָתַיִם שׁוּב תִּתְעוֹרֵר לְתוֹךְ עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד שֶׁיִּצְבַּע אֶת עוֹלָמָהּ בַּאֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים שֶׁיִּגְרֹם לְלִבָּה להיסגר וּלְגוּפָהּ לְהִתְכַּנֵּס וִימַלֵּא עֶצֶב בְּתוֹכָהּ. וְהִיא, מִטַּלְטֶלֶת בֵּין הַשִּׂמְחָה לְעַצֵּב,

מְלַקֶּטֶת חֶלְקִיקִים שֶׁל טוֹב, רִגְעֵי אוֹר, קְטַנִּים, שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת לִבִּי הֶחָשׁוּךְ. צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלִּי, חִבּוּק מֵהַיַּלְדָּה שֶׁלִּי, מַבָּט אוֹהֵב מֵאֲהוּבִי, נוֹף יָרֹק, חוּם אוֹ כָּחֹל מְמַלְּאִים אוֹתִי בְּאֲוִיר, הָאֲוִיר מַכְנִיס אוֹר שֶׁצּוֹבֵעַ אֶת לִבִּי בִּצְבָעִים שְׂמֵחִים צְבָעִים מוּאָרִים הַצְּבָעִים נִשְׁאָרִים מַבְרִיקִים לִזְמַן לֹא מְמֻשָּׁךְ, אַט אַט דּוֹהִים הַצְּבָעִים

מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל גּוּפִי מְנַקִּים תְּחוּשׁוֹת רָעוֹת, מְנַקִּים פְּחָדִים, מְנַקִּים תְּעוּקַת לִבִּי.   מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל רֹאשִׁי מְנַקִּים מַחֲשָׁבוֹת שְׁלִילִיּוֹת, מַחֲשָׁבוֹת טוֹרְדָנִיּוֹת, מְנַקִּים זִכְרוֹנוֹת קָשִׁים, מַיִם חַמִּים זוֹרְמִים עַל פְּנֵי שׁוֹטְפִים בִּי דְּמָעוֹת, מַחֲלִיקִים בִּי קִמְטֵי צַעַר, מְנַגְּנִים מַנְגִּינוֹת בַּאֲזֵנַי   מַיִם חַמִּים שׁוֹטְפִים אוֹתִי מֵרֹאשׁ לְכַף מְחַבְּרִים

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹלֶה עַל גְּדוֹתַי, הָרֹאשׁ עָמוֹס, הַלֵּב מְחַשֵּׁב לְהִתְפַּקֵּעַ, הַבֶּטֶן כְּבָר לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל עוֹד, וְאָז שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל מִתְפּוֹצֵץ, אֲנִי הוֹפֶכֶת חֲלוּלָה. כְּאִלּוּ כָּל הַחֹמֶר שֶׁהוּא אֲנִי כָּל הַמַּסָּה הַכְּבֵדָה, הַצְּפוּפָה, הַמּוּצָקָה, הוֹפֶכֶת בְּרֶגַע לְגַרְגִּירֵי חוֹל דַּק דַּק שֶׁנִּתָּקִים זֶה מִזֶּה, וְעָפִים בְּרוּחַ הָרַגְלִים מִתְעוֹפְפוֹת, הָאַגָּן מִתְעוֹפֵף, הַיָּדַיִם,

אֲנִי נוֹתֶנֶת לָהּ יָד. וְלֹא עוֹזֶבֶת. כָּל הַדֶּרֶךְ. יֵשׁ רְגָעִים שֶׁהַיָּדַיִם כִּמְעַט וּמִשְׁתַּחְרְרוֹת אֲבָל אָז אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֲחִיזָתִי וַאֲנַחְנוּ יָד בְּיָד. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַדֶּרֶךְ הוֹפֶכֶת צָרָה וְזֶה מַרְגִּישׁ הֲכִי נָכוֹן לַעֲזֹב לָהּ אֶת הַיָּד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קַל יוֹתֵר כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ יוֹתֵר אֲבָל אָז אֲנִי מִתְקַדֶּמֶת וְהִיא נִשְׁאֶרֶת הַרְחֵק בְּמִין

הִיא נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, סוֹגֶרֶת אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת, מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים, סוֹגֶרֶת אֶת הַוִּילוֹנוֹת, וְטוֹרֶקֶת אֶת הַדֶּלֶת. עַכְשָׁו הַחֶדֶר חָשׁוּךְ לַחֲלוּטִין. הַחֹשֶׁךְ בַּחֶדֶר מִתְמַזֵּג בְּקַלּוּת עִם הַחֹשֶׁךְ אשר בְּלִבָּהּ. אֵין פַּעַר בֵּין הַפְּנִים לְחוּץ. הִיא שׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן, אֵיבָרֶיהָ פְּרוּסִים עַל הַמִּטָּה, נוֹתֶנֶת לַחֹשֶׁךְ לְמַלֵּא אֶת לִבָּה וְלִגְלֹשׁ אַט אַט לִשְׁאָר אֵיבְרֵי

אַתְּ מַקְטִינָה עַצְמְךָ, מִתְכַּוֶּצֶת כְּדֵי לֹא לִתְפֹּס הַרְבֵּה מָקוֹם. מִתְקַפֶּלֶת לִכְדֵי כַּדּוּר קָטָן כְּמוֹ קִפּוֹד מְפֻחָד. קוֹצַיִךְ מֻפְנִים פְּנִימָה אֵלֶיךָ דּוֹקְרִים בָּךְ מְרַמְּזִים שֶׁהַמָּקוֹם קָטָן וְצָפוּף. הַזְּמַן הִגִּיעַ. זְמַן הִתְרַחֲבוּת. אַט אַט, פּוֹרֶסֶת יָדַיִךְ מוֹתַחַת רַגְלַיִךְ פּוֹקַחַת עֵינֶיךָ. כְּמוֹ אַחֲרֵי שֵׁנָה אֲרֻכָּה גּוּפְךָ נִמְתָּח וְלוֹקֵחַ אֶת כָּל הַמָּקוֹם לוֹ אַתְּ

‘זֶה מַסְפִּיק’. כָּכָה אַתְּ אוֹמֶרֶת. ‘לִי, זֶה מַסְפִּיק’. כָּכָה אַתְּ מַרְגִּישָׁה. לוֹקַחַת לְעַצְמֵךְ בִּמְסוּרָה, נוֹתֶנֶת לַאֲחֵרִים בִּנְדִיבוּת. ‘אֲנִי מַמָּשׁ לֹא צְרִיכָה’ זוֹ הַמַּנְטְרָה שֶׁלָּךְ   אֲבָל לִיבֵּךְ מַרְגִּישׁ אַחֶרֶת. הִנֵּה הוּא פּוֹעֵם בְּחוֹסֶר נִינּוֹחוֹת מְבַשֵּׂר אֶת שֶׁעוֹמֵד לְהִתְגַּלּוֹת לָךְ זֶה לֹא מַסְפִּיק. זֶה לֹא מְסַפֵּק. אַתְּ צְרִיכָה יוֹתֵר. וְעוֹד. וְעוֹד.